חידושים בדיני מורדת וכפיית גט - פסק רבינו ירוחם, גולת הכותרת בדיני גירושין

הספר כולל חשיפה של שני חידושים מהפכניים בדיני מורדת ובדיני גירושין בעת האחרונה. האחד, הביטול למעשה, של ההכרזה כמורדת; השני, פסק רבינו ירוחם - שיישומו השפיע על ביטול הכרזות מסוג זה.


מאת: פרופ' מיכאל קורינאלדי

פסק דינו של הרב גולדשמידט משקף תפנית המצביעה על קשיי היישום של הליכי המורדת בזמננו, המרחיקים כמעט לחלוטין את האפשרות המעשית לביצועם כיום. יודגש כי גם אם בית הדין מתחיל בשלב הראשון של הליכי מורדת, בדרך כלל, מדובר בהתראות בלבד שאינן מסתיימות, בסופו של דבר, בפסק דין לפי כל דקדוקי ההלכה בדבר מורדת מוכרזת.

א)     הביטול, למעשה, של ההכרזה כמורדת

במסגרת תביעת הבעל להכרזת אשתו כמורדת, דרושה, על פי ההלכה, במקום שיש עילה לכך - שורה ארוכה של "התראות", "הכרזות" ו"המלכות" (ראו שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עז, סעיף ב). ההתראה נעשית על ידי בית הדין הרבני, תוך מתן שהות של י"ב חודש לאישה, לחזור בה ממרדה. בתוך התקופה מלבד ההתראות, יש לקיים בפומבי "הכרזות" על ההתראה, בבתי כנסת ובבתי מדרשות ארבע שבתות בזו אחר זו. לאחר מכן שתי "המלכות" במועדים שונים, שבהן בית הדין מסביר לאישה: "את חומרת המעשה ותוצאותיו, ומפציר בה לחזור בה, ונותן לה זמן להימלך בדעתה, כי אולי בהשפעתו האישית של בית הדין,  לאחר כל הדברים הללו, תשוב בה בשעה האחרונה ואם אמנם חזרה בה ברגע האחרון, הרי אינה נקבעת למורדת ואינה מפסידה כלום" (פסקי דין רבניים, כרך ו, בעמ' 45, מפי אב"ד בבית הדין הגדול, הרב אליעזר גולדשמידט).

כן מוסיף הרב גולדשמידט (שם) כי "לבית הדין היו עוד אי אלו פקפוקים אם דינה של אישה זו, הוא דין מורדת ודאית אם לאו, ואם כך הרי פסק הדין האמור לא יכול היה, בכל אופן, להוות הכרזה למורדת, כי הכרזה ממהותה וטיבה הוא כשהיא בדרך של ודאי, ולא בגדר ספק, והכרזת ספק אינה הכרזה כלל" (הדגשה שלי – מ.ק.).     

נוסף לכך, יש מקום להדגיש כי "בזמננו לא נוהגים לעשות במורדת ההמלכות וההכרזות". קביעה עובדתית זו מפי הרב בצלאל ז'ולטי (שהיה דיין בבית הדין הגדול ורב ראשי של ירושלים), בדבר השינויים בהליכי המורדת לפי המנהג, מחזקת את שיטת הרב גולדשמידט. ואכן, מנהג ישראל נגד ההכרזות - דין ומקרים כאלה אינם קיימים עוד במדינת ישראל, מה גם שמנהג ההכרזות בפומבי, בעבר, אינו עומד במבחניו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ואכן, הסטטיסטיקה מצביעה כי בין השנים 2014-2009 נפתחו בבתי הדין הרבניים האזוריים בכל רחבי הארץ בממוצע כ-230 תיקים בדבר הכרזת אישה כמורדת, אולם רק במקרה אחד - בו  לא בוצעו ההתראות הדרושות - ניתן בפועל פסק דין על הכרזה כמורדת גמורה (בית הדין הרבני (אשדוד), תיק מס' 591293 2012). נפקות הנתונים היא כי, בפועל, מתנהלים בבתי הדין הרבניים הליכים רבים בתביעות להכרזת אישה כמורדת, ובתי הדין הרבניים ערים לכל ההתראות הדרושות. מאידך גיסא, במקרים רבים, הצדדים הנוגעים בדבר אינם מודעים למכלול הליכי מורדת, שהפכו למעשה, את דין מורדת להלכה ואין מורין כן. עם זאת, חרף התהליך ההלכתי המורכב, מוגשים תיקי מורדת הגורמים בושה לאישה והמשמשים, למעשה, כאמצעי לחץ מצד הבעל להשגת גירושין לפי תנאיו, ובכך הם מעניקים לו יתרון דיוני בהליכי ביניים.

ראוי להבהיר כי הדברים אמורים לגבי מורדת להבדיל מעניין "מעין מורדת". לפי הדין "אין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו" (שולחן ערוך, סימן ע, יב, רמ"א). כלומר, שאם יצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר ללא אמתלה מבוררת, היא מפסידה את מזונותיה. דין זה מכונה בפסיקה האזרחית "מעין מורדת" (בג"ץ 206/70 שרגאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד כד(2) 487, 490 (1970)), ללא קשר לעניין הכרזת מורדת (המסרבת לחיי אישות). נושא זה ("מעין מורדת"), כאשר "המניעה ממנה" לחיות עמו, נדון בדיני ישראל וגם בפסיקה האזרחית כעניין נפרד, שאינו תלוי בהכרזה כמורדת גמורה (ראו שרשבסקי-קורינאלדי דיני משפחה כרך א, סעיף 7.4.3 (2015)).

השחיקה בהלכת מורדת עד כדי ביטולה למעשה, משמשת הגנה על האישה, אך אינה פותרת את בעיית האישה המורדת בטענת "מאיס עלי", התובעת גירושין. בהקשר זה, כלשון הרב שלמה דיכובסקי (ראו בספרו לב שומע לשלמה, כרך א', סימן ז (התשע"ד)), "מצאו בתי דין מקור הלכתי לכפות גט גם במאיסות, כאשר מדובר במאיסות הדדית", והוא  פסק ההלכה של רבינו ירוחם.

ב)      פסק ההלכה של רבינו ירוחם

רבינו ירוחם בן משולם (1290, פרובנס-1350, טולדו), פוסק: 

"וכתב מורי ה"ר [=הרב רבינו] אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה [איני רוצה בו] יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך [=גם אני לא רוצה אותך], אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרה בהו [=אולם משהים אותה י"ב חודש לגט שמא תחזור בה]. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה [=וכל מה שנתן לה משלו, על דעת שתיקח ותצא לא היה נותן לה]" (ספר מישרים, נתיב כג, חלק ח).

נפקות הדברים היא כי בנסיבות שבהן אישה מורדת מחיי אישות תובעת גירושין, הרי אם גם הבעל רוצה בגירושין אך מסרב ליתן גט – תישמט הקרקע מתביעתו להכריז על אשתו כמורדת. הרי הליכי מורדת נועדו להשפיע על האישה לשוב לשלום בית, "שהרי כל עיקרה של ההכרזה אמצעי לחץ לשוב אליו לחיי שלום ואם הוא אינו רוצה בה אין לה למי לשוב". כלומר, באין רצון לשלום בית מצד האיש, אין יסוד להכריז על האישה כמורדת, גם אם לכתחילה היא גרמה לקרע שנוצר בין בני הזוג. לדוגמה, כדברי פסק דין רבני (נתניה, 2013): "מדברי רבינו ירוחם עולה כי למרות שיש לתלות שעמדתו של הבעל... נובעת כתוצאה ישירה מהעדר רצונה של האישה בבעלה, ויש מקום לקבוע שמעשיה של האישה ומרידתה בו ויוזמתה להתגרש הם שגרמו לריחוק ביניהם... למרות זאת קבע רבינו ירוחם... שאין לך אלא שעתו ומקומו, והכל נקבע בהתאם לנסיבות שהתבררו לבית הדין. וככל שכעת, לפי המצב הנוכחי המתברר בבית הדין בעת הדיון, שניהם אינם רוצים זה בזה, וגם הבעל כבר אינו רוצה באשתו כפי שהיא כעת – די בכך כדי לחייב את הבעל בגירושין" (תיק בית הדין הרבני (נתניה) 833000/5 (ניתן ביום 22.7.2013, אתר הנהלת בתי הדין הרבניים).

ראוי גם לצטט כאן את פסק הדין של בית הדין הרבני טבריה (2013): "אמנם האישה לא הוכרזה כמורדת, אבל מדברי רבינו ירוחם יש ללמוד, שכפיית גירושין על בני זוג שמאסו זה בזה אינה תלויה בדין מורדת..., מאחר שגם הבעל אינו רוצה לחזור לשלום בית, ואין טעם להכרזות עליה ולכן יש לה עיקר כתובה,  ואין מוסיפים על כתובתה, מאחר שגם האישה אינה רוצה לחזור עמו לשלום בית...מאחר שבני הזוג אינם רוצים זה את זה, והאחד מהם תובע גירושין, יש לכפות את הצד השני, להתגרש משום שגם הצד השני אינו מעוניין בשלום בית" (תיק  (טבריה) 604080/12 (ניתן ביום 11.2.2013), תקציר פורסם בהדין והדיין 38 (פברואר 2015).

כלומר, התוצאה האופרטיבית הנובעת מפסק רבינו ירוחם היא שכאשר שני בני הזוג מורדים זה בזה ואחד מהם תובע גירושין – יש לחייב או לכפות את הצד השני לגירושין, ללא תלות בדין מורדת.  די בנסיבות של שלילת שלום בית על ידי שני בני הזוג כדי להביא לפסיקת גירושין נגד בן הזוג המסרב לגט, עד כדי כפיית גט, ללא צורך לבדוק מי מבני הזוג אשם בגירושין.

לעניין ממון, לפי שיטת רבנו ירוחם אין האישה מפסידה את עיקר הכתובה ואת הנדוניה, אך מפסידה את תוספת הכתובה (ואת מתנות הבעל), ואין מקום כאן להאריך בכך.

אמנם דברי רבינו ירוחם אמורים, לפי פשוטם, לגבי מורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה" (שהרי הוא דן במקרה שהאישה תובעת גירושין וכתובה), אולם, בתי הדין הרבניים למדו – בדרך קל וחומר – שפסק רבינו ירוחם חל גם במורדת מסוג "מאיס עלי", כאשר גם הבעל אינו רוצה בה. במקרים אלה של מאיסות הדדית (ששני בני הזוג מורדים זה בזה), ברור, על פי פסק רבינו ירוחם, כי כופים את הסרבן לגט. לפיכך, למעשה, נשמטת הקרקע מבקשות של הכרזת האישה כמורדת גמורה ושיטת רבינו ירוחם גוברת, מבחינה מידתית, על הליכי ההכרזה כמורדת. 

על פסק זה של רבינו ירוחם, מסתמכים רבות בפסקי הדין הרבניים כיום (ראו לדוגמה גם 4 פסקי דין רבניים המובאים בתוך הדין והדיין 36 (2014), וכן פסקי דין רבים אחרים, הניתנים חדשים לבקרים), כדברי הרב ש' דיכובסקי שהיה מראשי הדיינים שפעלו, הלכה למעשה, ליישום פסק רבינו ירוחם. וזו לשונו:

"במקום של פירוד ממושך מאד, גם אם יש לבעל  אישה אחרת, דברי האישה או האיש על רצונם בשלום בית, הם דברים מן השפה ולחוץ. אדם סביר אינו יכול לדגול באהבה חד סטרית, כאשר בן הזוג האחר מרוחק ממנו שנים רבות ומביע שנאה אליו. על כן סביר ששניהם אינם רוצים זה בזו, וסידור הגט מתמהמה מטעמים של רכוש, סידור הילדים או נקמנות... מכאן ניתן להסיק, שבכל מקום שאין תועלת מעשית בנישואין, שהיא לא רוצה בו והוא לא רוצה בה, יש מקום לכפייה מדין מידת סדום..." (הרב ש' דיכובסקי, לב שומע לשלמה, כרך א', סימן ז, (התשע"ד)).

הרב דיכובסקי פותח כי הדברים אמורים "במקום של פירוד ממושך מאוד", אך הרב דיכובסקי לא דייק בכך. רבינו ירוחם מורה כי הכפייה לגרש תבוצע לאחר שנה ("לאחר שנה כופין אותו לגרש"). נראה כי, לשיטתו, ההשהייה של י"ב חודש באה ליישם מתן התראה "שמא תחזור בה". אולם, בתי הדין אינם תולים בדרך כלל את הגירושין בהשהיה של שנה, באותם מקרים שבהם "מות הנישואין" ברור, עקב התנהגות הצדדים זה כלפי זה, לרבות כשהם חיים בנפרד, שונאים זה את זה, מואסים ומורדים זה בזה. עם זאת, בתי הדין מיישמים את הלכת רבינו ירוחם בדרך כלל בשני שלבים: פסק חיוב בגירושין; לאחר מכן, אם הצד הסרבן אינו מציית לפסק הדין, יינתן פסק לכפיית גירושין.

כן יש להוסיף כי בתי הדין הרבניים המיישמים את פסק רבינו ירוחם, נוהגים - מעבר לטענות הצדדים בדבר עמדתם לשלום בית או גירושין - לחשוף  את כנות עמדתם הנסתרת או הנובעת מכלל דבריהם והנסיבות, ובהתאם לכך לפסוק גירושין נגד סרבן הגט.  

הנימוק של הרב דיכובסקי "כופין מדין מידת סדום" לעניין פסק רבינו ירוחם הוא חידוש (המקור ל"כופין מדין מידת סדום" הוא במשנה, אבות, פרק ה, י, וכן עיינו תוספות, בבא בתרא יד ע"ב). הרב דיכובסקי מוסיף נימוק אחר שלפיו "כאשר הצדדים חיים בנפרד לא ירחק היום שיורו היתר לעצמם וייכנסו לחיים משותפים עם בן או בת זוג, או שיהיו בבחינת 'בור ברשות הרבים' וייגרמו לאחרים שייכשלו. לבית הדין  יש תפקיד לשמור על הציבור". הרב דיכובסקי מסתמך – בהקשר זה של שמירה על מוסר הציבור – על הרמב"ם, יום טוב, פרק ו, הלכה כא, אך דברי הרמב"ם אמורים במדינת הלכה. דברי הרב דיכובסקי כי לבית הדין יש תפקיד לשמור על מוסר הציבור אינם תואמים את הפסיקה האזרחית בדבר אי התערבות באורח חייו של הפרט (ככל שאין בו הפרה של חוקי המדינה). אמנם נישואין וגירושין נדונים על פי דין תורה (חוק שיפוט בתי דין רבניים), אך כללי האיסור האמורים יפים למדינת הלכה, וחלקם (כמו האיסור על נישואי כהן וגרושה) לא נקלטו במשפט המדינה. ראו, לדוגמה, בג"ץ 51/69 רודניצקי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד כד(1) 704 (1969) (בעניין אישור נישואין פרטיים של כהן וגרושה). השוו שיטת המיעוט של השופט זילברג בבג"ץ 80/63 גורפינקל חקלאי נ' שר הפנים, פ"ד יז 2048, 2063 (1963), כי "חוק שיפוט בתי דין רבניים הוא  ""lex imperfecta, חוק "בלתי מושלם", ללא סנקציה של בטלות וללא עונש. אבל גם חוק בלתי מושלם – חוק הוא, והאזרח חייב שלא לעבור עליו".

נסיים באזכור תשובתו הידועה של רבי חיים פלאג'י, החכם באשי של אזמיר (שו"ת חיים ושלום, סימן ב'), המורה, במצב של קרע בין בני הזוג, וחוסר סיכוי לשלום בית, משך תקופה של י"ח חודש, על כפיית גט  ("ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני"). אולם, הדעה המקובלת היא כי יש לפרש את דברי הר"ח פלאג'י כ"מתן עצה ליושבי על מדין" ולא כהוראה בדבר חיוב או כפייה לגירושין (ראו לדוגמה, תיק בית הדין הרבני הגדול, 059133397-21-1 (2007), פורסם הדין והדיין 18 (2008), בעמ' 11). אולם, בפסקי הדין הרבניים, יש מסתמכים על פסק הר"ח פלאג'י, כנימוק נוסף בפסקי דין של גירושין.  לעומת זאת, הפסק של רבינו ירוחם מקובל בזמננו הלכה למעשה.

נדגיש לבסוף את הגיונו הפנימי הנפלא של פסק רבינו ירוחם, מדין סברה, המיישם את הסעד של כפיית גט. ההלכה הרבנית בימינו הפליאה והפכה את פסק רבינו ירוחם לגולת הכותרת בדיני גירושין.