מאמר מאת פרופ' מיכאל קורינאלדי
פסק רבינו ירוחם (המאה ה-14 טולדו) משמש בזמננו כמפתח לפתרון בעיית העגונות וזו לשונו:
"...אישה שאמרה לא בעינא ליה [איני רוצה בו] יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, [גם אני לא רוצה אותך] אבל איני רוצה ליתן גט, מסתבר שאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרה בהו משהים אותה יב חודש לגט שמא תחזור בא. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת... (ספר מישרים, נתיב כג, חלק ח).
נפקות הדברים היא כי בנסיבות שבהן אישה מורדת מחיי אישות תובעת גירושין, הרי אם גם הבעל אינו מעוניין לשוב לשלום בית אלא אף הוא רוצה בגירושין אך מסרב ליתן גט – נשמטת הקרקע מתביעתו להכריז על אשתו כמורדת, גם אם לכתחילה היא גרמה לקרע שנוצר בין בני הזוג.
התוצאה האופרטיבית הנובעת מפסק רבינו ירוחם היא שכאשר שני בני הזוג מורדים זה בזה ואחד מהם תובע גירושין – יש לחייב או לכפות את הצד השני לגירושין, והפסק מייתר את הליכי מורדת, ומחזק את המנהג שאין עוד בישראל הכרזה כמורדת.
עם זאת, רבינו ירוחם מורה כי הכפייה לגרש תבוצע לאחר שנה "שמא תחזור בה". אולם, בתי הדין אינם תולים בדרך כלל את הגירושין בהשהייה של שנה, באותם מקרים שבהם "מות הנישואין" ברור, לרבות כשהם חיים בנפרד, ומורדים זה בזה וניתן ליישב את הדברים שאין צריך יב"ח במרידה הדדית גמורה. כן יש להוסיף כי בתי הדין הרבניים מיישמים את פסק רבינו ירוחם, הן במורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה" והן במורדת מסוג "מאיס עלי". כמו כן הם נוהגים לחשוף את כנות עמדתם, ובהתאם לפסוק גירושין נגד סרבן הגט.
פסק רבינו ירוחם (המאה ה-14 טולדו) משמש בזמננו כמפתח לפתרון בעיית העגונות וזו לשונו:
"...אישה שאמרה לא בעינא ליה [איני רוצה בו] יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, [גם אני לא רוצה אותך] אבל איני רוצה ליתן גט, מסתבר שאין דנים אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרה בהו משהים אותה יב חודש לגט שמא תחזור בא. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת... (ספר מישרים, נתיב כג, חלק ח).
נפקות הדברים היא כי בנסיבות שבהן אישה מורדת מחיי אישות תובעת גירושין, הרי אם גם הבעל אינו מעוניין לשוב לשלום בית אלא אף הוא רוצה בגירושין אך מסרב ליתן גט – נשמטת הקרקע מתביעתו להכריז על אשתו כמורדת, גם אם לכתחילה היא גרמה לקרע שנוצר בין בני הזוג.
התוצאה האופרטיבית הנובעת מפסק רבינו ירוחם היא שכאשר שני בני הזוג מורדים זה בזה ואחד מהם תובע גירושין – יש לחייב או לכפות את הצד השני לגירושין, והפסק מייתר את הליכי מורדת, ומחזק את המנהג שאין עוד בישראל הכרזה כמורדת.
עם זאת, רבינו ירוחם מורה כי הכפייה לגרש תבוצע לאחר שנה "שמא תחזור בה". אולם, בתי הדין אינם תולים בדרך כלל את הגירושין בהשהייה של שנה, באותם מקרים שבהם "מות הנישואין" ברור, לרבות כשהם חיים בנפרד, ומורדים זה בזה וניתן ליישב את הדברים שאין צריך יב"ח במרידה הדדית גמורה. כן יש להוסיף כי בתי הדין הרבניים מיישמים את פסק רבינו ירוחם, הן במורדת מסוג "בעינא ליה ומצערנא ליה" והן במורדת מסוג "מאיס עלי". כמו כן הם נוהגים לחשוף את כנות עמדתם, ובהתאם לפסוק גירושין נגד סרבן הגט.